Vayedaber

Eirouvine

Daf 20b

רַב שֵׁשֶׁת בְּשֵׁם רִבִּי חִייָה רֹבָה. טֶבֶל שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תְּנַיי מוּתָּר לְטַלְטְלוֹ. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. נוֹתֵן עֵינָיו בְּמִקְצָתוֹ וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁאָר. וְתַנֵּי. בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים. אֵין מְעָֽרְבִין בְּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי בִּירוּשָׁלַיִם. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת. אֲבָל בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין (בְּקַרְ)תָּנִי 20b שֶׁנָּתַן עֵירוּבוֹ בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְאוֹכְלוֹ שָׁם.

Traduction

R. Sheshet dit au nom de R. Hiya le grand (66)(Demaï 7, 4) (5), fin.: il est permis de transporter le samedi des fruits inaffranchis (tebel), pour lesquels on a établi des conditions dès la veille; or, voici comment on agit au jour sacré pour les libérer: tout en désignant des yeux une partie, on en mange et on laisse la partie désignée (à remettre un autre jour au cohen). On a enseigné: selon Shammaï, il est permis d’employer de la 2e dîme à Jérusalem pour l’eruv (car c’est en tous cas un aliment permis là). Toutefois, dit R. Jérémie, c’est seulement vrai pour former des associations de cour, non pour la jonction des limites shabatiques (à ce dernier cas, hors Jérusalem, s’applique la défense d’user de la 2e dîme). -Non, fut-il répliqué, on peut même étendre l’autorisation à ce dernier cas, en supposant que l’eruv est placé à Jérusalem, où il sera aisé d’aller le consommer.

Pnei Moshe non traduit

טבל שיש עליו תנאי וכו'. עיקרא דהאי מילתא גרסינן לה לעיל בפ''ז דדמאי בסוף הלכה ה' על המתני' דהתם היו לו תאנים של טבל והוא בבית המדרש או בשדה ואין לו פנאי לתקן ובע''ש מיירי אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו' וכדפרישית שם דלמסקנא דדינא צריך שיפריש הוא למחר קודם שיאכל שמכיון שהתנה וקרא שם מערב שבת מותר להפריש בשבת בין דמאי בין ודאי בכה''ג דמיירי התם שהודאי טבל ברשותו הוא. ועלה קאמר שם דש''מ מהא טבל שיש עליו תנאי מותר לטלטלו בשבת שהרי זה כשמפריש למחר מטלטל אותו בעודו טבל ומשום שכבר התנה עליו מערב שבת וקרא שם מותר לטלטלו:

כיצד הוא עושה. לאותו טבל של תנאי נותן עיניו במקצתו במה שאמר להפריש למחר וסומך על זה לתרומה ולמעשרות ואוכל את השאר. ומייתי להא נמי לעיל בפ' מפנין בהלכה א' ואיידי דאיירי הכא בענין עירוב בדמאי ובמעשר מייתי לה הכא:

ותני. אדלעיל קאי דקאמר לבית שמאי אין מערבין בדמאי. ותניא נמי במעשר שני בירושלים לבית שמאי אין מערבין בו:

הדא דאת אמר. לב''ש אין מערבין במעשר שני בעירובי חצרות וכלומר דר' ירמיה לא קסבר כהאי תנא דברייתא דבית שמאי אוסרין לערב במעשר שני בירושלים דמהיכי תיתי לאסור הרי ראוי לאכלו בירושלים והלכך קאמר דאי שמעת ליה לחלק במעשר שני הכי הוא דבעירובי חצרות אין מערבין במעשר שני והיינו בגבולין שאינו ראוי לאוכלו בגבולין אבל בעירובי תחומין משכחת לה דיכול לערב במעשר שני ותני הכי שנתן עירובו בירושלים ועירובו עירוב שהרי הוא יכול לעלות לירושלים ולאכול שם והאי אתיא כמאן דאמר הנותן עירובו בעיר אין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה דאי לאו הכי הרי כל העיר נחשבת לו כארבע אמות:

שְׁמוּאֵל אָמַר. כְּבֶן תֵּשַׁע כְּבֶן עֶשֶׂר עֵירוּבוֹ עֵירוּב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. הָדָא דְתֵימַר. בְּעֵירוּבֵי תְחוּמִין. אֲבָל בְּעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת אֲפִילוּ קָטָן. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. מִפְּנֵי מַה מְעָֽרְבִין בַּחֲצֵירוֹת. מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָֽיְתָה דְבוּבָה לַחֲבֵירָתָהּ וְשָֽׁלְחָה עֵירוּבָהּ גַּבֵּי בְרָהּ. נַסְתֵּיהּ וְגָפַפְתֵּיהּ וּנְשַׁקְתֵּיהּ. אֲתַא וַאֲמַר קוֹמֵי אִימֵּיהּ. אָֽמְרָה. הָכֵין הֲווָת רַחְמָה לִי וְלָא הֲוִינָא יָֽדְעָה. מִתּוֹךְ כָּךְ עָשׂוּ שָׁלוֹם. הָדָא הוּא דִכְתִיב דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי נוֹעַם וְֽכָל נְתִ֖יבוֹתֶ֣יהָ שָׁלֽוֹם:

Traduction

–Samuel dit: si l’enfant dont il est question ici, a de 9 à 10 ans, l’eruv est valable; et encore, dit R. Yossé, cet âge n’est exigible que pour l’eruv des limites (exigeant une acquisition formelle), non pour l’eruv des cours (le simple dépôt suffit). R. Josué dit (67)Reproduit plus loin, (7, 9).: on établit l’eruv d’association entre les cours dans l’intérêt de la bonne harmonie entre les hommes. Ainsi il arriva un jour qu’une femme, étant mal vue de sa voisine, envoya l’eruv par son fils. La voisine, en le recevant, prit l’enfant dans ses bras et le caressa, lequel, à son retour, raconta le bon accueil à sa mère. -Oh, dit celle-ci, elle m’aime tant, et je l’ignorais. Dès lors, ils firent la paix ensemble. On peut appliquer à ce cas le verset des proverbes (3, 17): Ses voies sont agréables; tous ses sentiers conduisent à la paix (le fait prouve aussi qu’un petit enfant peut suffire pour poser l’eruv) – (68)Suit un passage déjà traduit, (Maasserot 2, 1). Cf. Frankel, Mabô, 136b..

Pnei Moshe non traduit

שמואל אמר. הא דקתני במתני' ע''י קטן אין עירובו עירוב בפחות מבן תשע אבל כבן תשע כבן עשר עירובו עירוב:

הדא דתימר. ע''י קטן אין עירובו עירוב בעירובי תחומין דאקנויי שביתה הוא וקטן לאו בר מיקני הוא אבל בעירובי חצרות אפי' קטן גובה העירוב דעירוב רשות בעלמא הוא וממילא מיערב:

א''ר יהושע וכו'. וש''מ נמי מהאי מעשה דקטן גובה בעירובי חצרות:

דבובה. שנואה לחבירתה ושלחה עירובה ע''י בנה ולקחה אותו השכינה זו וגפפתיה וכו' ובא וסיפר לאמו ואמרה כל כך היא אהובה לי ולא ידעתי ומתוך כך עשו שלום הדא הוא דכתיב דרכיה של התורה דרכי נועם וכל נתיבותיה היוצאים מדרכיה והן דברי סופרים שהן נתיבות לדרכיה גורמים שלום:

פיס'. הַשּׁוֹלֵחַ אֶת עֵירוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן כול'. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. וְצָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ. תַּמָּן אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רַב שֵׁשֶׁת רִבִּי לָֽעְזָר בְּרִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי אַבּוּן. בָּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ. הֲרֵי אֲנִי מְעַשֵּׂר עַל יָדָךְ. אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ. וְהָכָא אַתְּ אָמַר הָכֵין. אָמַר רִבִּי חִייָה בַּר אָדָא. כָּאן בְּגָדוֹל וְכָאן בְּקָטָן. רִבִּי אָחָא בְשֵׁם רִבִּי חִינְנָא. וְאֲפִילוּ תֵימַר. כָּאן וְכָאן בְּגָדוֹל וְכָאן בְּקָטוֹן. תַּמָּן בָּאוֹמֵר לוֹ. הֲרֵי אֲנִי מְעַשֵּׂר עַל יָדָךְ. שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ. בְּרַם הָכָא בָּאוֹמֵר לוֹ. עֲרֵב עַל יָדִי. הָדָא יַלְפָא מִן הַהִיא וְהַהִיא יַלְפָא מִן הָדָא. הָדָא יַלְפָא מִן הַהִיא. שֶׁאִם אָמַר לוֹ. אֲנִי מְעַשֵּׂר עַל יָדָךְ. שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ. וְהַהִיא יַלְפָא מִן הָדָא. שֶׁאִם אָמַר לוֹ. עֲרֵב עַל יָדִי. שֶׁהוּא צָרִיךְ לַעֲמוֹד עִמּוֹ.

Traduction

Pnei Moshe non traduit

השולח וכו'. ואם אמר לאחר לקבלו הרי זה עירוב. אמר ר' אלעזר וצריך לעמוד עמו ורואה שמביא ליד זה שמקבלה הימנו:

תמן. לעיל בפרק שני דמעשרות. וגרסינן להאי סוגיא נמי התם:

אמר ר' יוסי וכו' האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך. אני מתקן המעשרות בשבילך אין זה צריך לעמוד עמו ולראות אם הוא מעשר שמסתמא יעשה כדבריו:

והכא את אמר הכין. שצריך לעמוד עמו ואמאי נחמור בעירוב יותר מבמעשר:

כאן בגדול. התם מיירי בגדול וכאן בקטן איירינן. וחיישינן דילמא לא ממטי ליה לפיכך צריך לעמוד עמו ולראות שיגיע לזה:

ואפי' תימר. דבחד גוונא מיירי שניהן בגדול או בקטן נמי לא קשיא דתמן באומר לו זה בעצמו הריני מעשר על ידך הלכך אינו צריך לעמוד עמו שבודאי יעשה שליחותו ברם הכא מיירי שהמשלח אמר לזה האחר ערב על ידי ותקבל העירוב על ידי מי שאשלח לך והלכך צריך לעמוד עמו ורואה שזה מקבל ממנו:

הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא. כלומר דהשתא לפי האי אוקימתא מצינו דאלו הדינין שניהן למדין זה מזה. והכי גרסינן שם. הדא ילפא מן ההיא באומר לו אני מערב על ידיך שאינו צריך לעמוד עמו וההיא ילפא מן הדא באומר לו עשר על ידי שהוא צריך לעמוד עמו וגי' זו נכונה היא דהדא דעירוב ילפא מההיא דמעשר שאם אמר לו זה האחר אני מערב על ידיך אין זה צריך לעמוד עמו כמו דההיא דמעשר וההיא דמעשר ילפא מן הדא דעירוב שאם זה אמר לו עשר על ידי שצריך לעמוד עמו כמו הדא דעירוב:

Eirouvine

Daf 21a

משנה: נְתָנוֹ בָאִילָן לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים אֵינוֹ עֵרוּב. לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי זֶה עֵירוּב. 21a נְתָנוֹ בַבּוֹר אֲפִילוּ עָמוֹק מֵאָה אַמָּה הֲרֵי זֶה עֵרוּב. נְתָנוֹ בְרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ בְרֹאשׁ הַקּוֹנְטֹס כָּל זְמַן שֶׁהוּא תָלוּשׁ וְנָעוּץ אֲפִילוּ גָבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה הֲרֵי זֶה עֵירוּב. נְתָנוֹ כַמִּגְדָּל וְנָעַל בְּפָנָיו וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ הֲרֵי זֶה עֵירוּב. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם אֵין יַדּוּעַ שֶׁהַמַּפְתֵחַ בִּמְקוֹמוֹ אֵינוֹ עֵירוּב׃

Traduction

Si l’on place l’eruv sur un arbre au-dessus de 10 palmes (69)A cette hauteur, c'est une propriété privée, d'où il est interdit d'emporter. V.. Frankel, ib., il n’aura pas de valeur; mais au-dessous de cette hauteur, il conserve cette valeur. Si on l’a mis dans un puits, fut-il profond de cent coudées, l’eruv garde sa valeur; si on l’a mis au bout d’un jonc, ou d’un pieu, conto'' (70)Le comment. Pné Mosché traduit: palo., à condition que ceux-ci n’aient pas poussé à cette place, mais qu’ils aient été détachés d’ailleurs et enfoncés là, eussent-ils une hauteur de cent coudées, l’eruv est valable. Si on l’a mis dans une armoire que l’on a fermée et qu’ensuite on perd la clef, l’eruv est valable. R. Eliézer dit: si l’on ignore à quelle place est cette clef, l’eruv n’a plus de valeur.

Pnei Moshe non traduit

מתני' נתנו באילן. באילן העומד ברה''ר עסקינן ויש בו ארבעה על ארבעה הלכך אם נתן העירוב למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב שהרי מסתמא נתכוין לקנות שביתה למטה והוא ברה''ר ועירובו ברה''י דכיון דרחב ד' וגבוה עשרה הרי הוא רה''י ולא מצי למישקל לעירובו אפי' בשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות דקא ממטי מרה''י לרה''ר ולא הוי עירוב אבל אם נתנו למטה מעשרה דשם לא הויא אלא כרמלית. דכל רחב ד' עד עשרה ולא עשרה בכלל כרמלית הויא ומכיון דאי בעי למישקל לעירוביה אין כאן אלא איסור שבות מכרמלית לרשות הרבים והוי עירוב ואתיא כרבי דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ולפיכך נמי אע''ג דקא משתמש באילן כשנוטל העירוב ממנו אין בכך כלום דזה נמי לא הוי אלא משום שבות ולא גזרו אפי' על תרי שבות בין השמשות:

נתנו בבור. והבור רשות היחיד הוא ועומד בכרמלית כגון בבקעה והוא נתכוין לשבות למעלה על שפת הבור ומצי שקל ליה שאינו אלא משום שבות ולא גזרו עליו בין השמשות לפיכך אפי' עמוק מאה אמה ה''ז עירוב:

נתנו בראש הקנה או בראש הקונטס. פל''ו בלע''ז בזמן שהוא תלוש ונעוץ אפילו וכו' הרי זה עירוב אבל במחובר לא הוי עירוב וטעמא דהואיל והקנה רך הוא חיישינן שמא יקטום וזה ודאי הוא דאיידי דרכיכא מיקטמא ולאו שבות הוא אלא מלאכה דמיחייב משום קוצר אבל באילן דקשה הוא ולשמא יעלה ויתלוש בידיו לא חיישינן דהא לא הוי אלא משום שבות ולא גזרו עליו בין השמשות:

נתנו במגדל. של עץ ונעל בפניו ואבד המפתח ה''ז עירוב ומוקי לה התם בגמרא כגון שהמנעל קשור בחבלים שאם לא ימצא המפתח אי אפשר לפתחו אלא א''כ יחתוך החבלים בסכין דת''ק סבר דהואיל דאפשר ע''י חתיכת החבלים בסכין והסכין מותר לטלטלו ואין כאן אלא איסור שבות בחתיכת החבל דמקלקל הוא וכל המקלקלין פטורים ובשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות לא גזרו משום שבות הלכך הוי עירוב דמצי למיחתך החבל ולמישקל לעירוביה ור''א ס''ל כרבי נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו והסכין אין תשמישו אלא לאוכלין הלכך אסור לטלטל הסכין כדי לחתוך דבר אחר ומכיון דאיכא הכא תרתי טלטול הסכין וחתיכת החבל אפי' אי אמרינן דדבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות בכה''ג דאיכא תרתי שבות גזרו ואין הלכה כר''א:

נתנו. להעירוב בתוך הכלכלה והכלכלה רחבה ד' והיא גבוהה עשרה דהכלכלה רשות היחיד בפני עצמה ותלאו באילן למעלה מי' וכו' וקשיא אם עירובו עירוב וכו' ומשני ר' אחא דהיינו טעמא הואיל וראוי הוא להופכה על צדה ומבטל רשית היחיד שבה שאין כאן גבוה עשרה והלכך עירובו עירוב דמטעמא דהואיל בין השמשות הוא דמותר הא כל היום אסור וכשתלאו למעלה מעשרה אין עירובו עירוב משום דלמעלה מעשרה האילן עצמו רה''י הוא ואפי' מהפך הכלכלה מ''מ העירוב ברה''י והוא ברה''ר:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source